שאלה
מאת ד״ר פארי סינקלייר ואחרים: בשמחת תורה תשפ״ד, 7.10.23, חווינו אחד מן האסונות הגדולים ביותר בתולדות המדינה, ומאז ועד היום נהרגו כ־400 חיילים ואזרחים, יש עדיין 101 חטופים בעזה, והמלחמה נמשכת בדרום ובצפון. לאור כל זה, כיצד ראוי לחגוג את שמחת תורה בשנת תשפ״ה?
תשובה:
אכן, זאת דילמה קשה. מצד אחד אנו מצווים בתורה לשמוח בסוכות (ויקרא כ״ג, מ’; דברים ט״ז, י״ד-ט״ו) ובשבועות (דברים ט״ז, י״א) וחז״ל למדו מפסוקים אלה שיש מצווה עשה לשמוח ברגלים (פסחים ק״ט ע״א; רמב״ם, הלכות יום טוב ו’, י’ז-י״ח; רמב״ם, ספר המצוות, עשה, מצווה נ״ד; ספר החינוך, מצווה תפ״ח ובמהד’ שעוועל, מצווה תנ״א)
בנוסף על כך, ״שמחת תורה״ כשמה כן היא, חג של שירים וריקודים ושמחה עילאית על מנת לחגוג את סיום קריאת התורה. כיצד ניתן לגשר על הפער הזה?
כיוון של פתרון נמצא בברייתא מפורסמת המופיעה בבבלי בבא בתרא ס’ ע״ב. אני מצטט את הברייתא מבבא בתרא בלי כל השקלא וטריא התלמודית:
תנו רבנן: כשחרב הבית בשנייה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין.
נטפל להן ר’ יהושע. אמר להן: בניי, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל!
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו.
אמר להן: בניי, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה… אלא כך אמרו חכמים:
סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט…
עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט…
עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט…וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר (ישעיהו ס״ו, י’) ‘שמחו את ירושלים’ וגו’
אכן, כך נפסק להלכה אצל הרמב״ם (הלכות תעניות ה’, י״ב-י״ג), הטור והשלחן ערוך (אורח חיים תק״ס, א’-ב’) וכך גם נהגו למעשה.
כלומר, אנו צריכים לחפש את דרך האמצע בין השמחה הרגילה של שמחת תורה והאבלות המתבקשת בעקבות האסון הכבד של שמחת תורה תשפ״ד.
עד כאן, ברוב בתי הכנסת בעולם נוהגים לומר ״מי שברך״ לחטופים ו/או פרקי תהלים כל יום, כולל שבת וחגים.
אני רוצה להציע שלושה מעשים נוספים שכדאי לנו לעשות בשמחת תורה תשפ״ה ואף לנמק כל הצעה על פי הלכה. אני אתקדם מן הקל אל הכבד, מן ההצעה הפשוטה ביותר להצעות מפתיעות יותר למי שאינו בקי בתולדות המנהג וההלכה. והרי שלוש ההצעות:
א. להוסיף תפילת ״יזכור״ לאלה שנרצחו בשמחת תורה תשפ״ד ולאלה שנהרגו מאז במלחמה.
יזכור הוא מנהג שהתפתח באשכנז החל מסוף המאה האחת־עשרה בעקבות מסע הצלב הראשון ולאט לאט התפשט לאיטליה ולמזרח אירופה. היו ״מזכירין נשמות״ בין השאר בשבת ו/או ביום הכיפורים ו/או בשלוש רגלים, כל מקום לפי מנהגו.
אבל נשאלת השאלה: כיצד נהגו לומר יזכור בשלוש רגלים אם אנו חייבים לשמוח בחגים? אכן, יש כמה אחרונים ששאלו את השאלה הזו ותרצו מה שתרצו. אבל המעניין הוא שאף אחד מן הפוסקים החשובים שעסקו בנושא במשך מאות שנים לא שאל את השאלה הזאת! הם לא ראו שום סתירה בין אמירת יזכור לנפטרים לבין מצוות ״ושמחת בחגך״.
אם כן, מכיוון שיש יהודים שאומרים יזכור בשלוש רגלים מן המאה הי״ג ועד היום ומכיוון שרוב עם ישראל מכל הזרמים (פרט לחרדים המתנגדים לכל חידוש ביהדות) אומרים יזכור לחללי השואה ולחיילים ולאזרחים שנהרגו מאז קום המדינה, אין שום בעיה הלכתית להוסיף יזכור לאלה שנרצחו בשמחת תורה תשפ״ד ולאלה שנהרגו במלחמה עד היום.
ב. למעט בשמחה של הקפה אחת שבה לא נשיר ונרקוד או שנשיר שירים שקטים.
לכאורה, חייבים לרקוד שבע הקפות בשמחת תורה בערב ובבוקר. ברם, כל המעיין בספרו היסודי של אברהם יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים, תשכ״ד, נוכח לדעת שמתקופת הגאונים במשך אלף שנה עד ימי רבי יצחק לוריא בצפת לא התקיימו שבע הקפות עם שירים וריקודים בשמחת תורה.
לדוגמה, בצרפת, באשכנז, בפרובאנס ובאיטליה במאות ה־15-11 נהגו בבוקר לומר ״אתה הראת״ ועוד הרבה פסוקים, להוציא את כל ספרי התורה מן הארון, לשיר ״אנא ה’ הושיעה נא, אלהי הרוחות״, ״ופוסעין לאט לאט״, ואז מניחין ג’ ספרי תורה על המגדל לקריאת התורה, ומחזירים את שאר הספרים לארון. במנהגים דבי מהר״ם מרוטנברג בסביבות שנת 1300 נזכר לראשונה שעשו טקס דומה גם בלילה. בכל התיאורים האלה אין זכר לשבע הקפות או לשירה וריקודים.
שבע ההקפות הוא חידוש של ר’ יצחק לוריא , האר״י, שחי בצפת בין השנים 1572-1570. תלמידו רבי חיים ויטל מדווח שהאר״י היה מקפיד להקיף עם ספרי התורה בשחרית, מנחה וערבית של מוצאי יום טוב של שמחת תורה. במוצאי החג היה הולך מבית כנסת לבית כנסת ומקיף עמהם.
ולכן, לאור האסון הכבד של שמחת תורה תשפ״ד וברוח הברייתא על רבי יהושע במסכת בבא בתרא, כדאי למעט בשירים ובריקודים בשמחת תורה תשפ״ה. כל רב/מרא דאתרא או ועד תפילה יכול להחליט מה מתאים לקהילתו. לדוגמה, אפשר להקיף הקפה אחת על ידי אמירת הפיוט ״אנא ה’ הושיעה נא״ בלי תוספת שירים בכלל, או לשיר שירים שקטים בלי ריקודים. הרב רוברט שיינברג הציע לעשות כך בהקפה הרביעית ואילו לירון קשת הציעה לעשות כך בהקפה הששית. העיקר הוא לא לחגוג את שמחת תורה כמימים ימימה, אלא להתייחס לאסון הנורא שהתרחש לפני שנה.
ג. להוסיף קינה או קינות בתפילת יזכור לזכר הנרצחים
לכאורה, זאת הצעה מוזרה מאד. הרי בדרך כלל אומרים קינות בתשעה באב וכדומה. אז כיצד ניתן לומר קינות בשמחת תורה? ולא היא. כפי שניתן ללמוד מספרו הנ״ל של אברהם יערי, הייתה מסורת נפוצה מאד לקונן על מותו של משה רבינו בשמחת תורה מכיוון שקוראים על מותו בסוף ״וזאת הברכה״. יתר על כן, היו מקומות איפה שאמרו יותר קינות על משה רבינו ממה שאמרו פיוטים לכבוד שמחת תורה! אכן, מתוך 786 הפיוטים לשמחת תורה שיערי רשם בפרק ל״ז של ספרו, 77 – או כמעט 10% – הם פיוטים או קינות על פטירת משה רבינו!
סיכומו של דבר, בצרפת, אשכנז, חלב, תימן, וקוג’ין שרו יותר שירי שמחת תורה מקינות על פטירת משה, ואילו בפרובאנס, צפון אפריקה ואיטליה שרו יותר קינות על פטירת משה משירי שמחת תורה.
אם אבותינו היו מקוננים את מותו של משה בימי הגאונים ועד המאה העשרים על ידי פיוטים וקינות עד שבמקומות מסוימים רוב או כל הפיוטים עסקו בפטירת משה רבינו, קל וחומר מותר לנו לומר קינה או קינות על כ־1145 איש ואשה, זקנים וטף שנרצחו במיתות אכזריות על ידי בני עוולה בשמחת תורה תשפ״ד. המקום המתאים ביותר לכלול את הקינות הוא בתוך תפילת יזכור. רוב הקינות שפורסמו עד כאן היו קשורות לתשעה באב, אבל יש עדיין זמן לחבר קינות נוספות הקשורות לשמחת תורה.
יש מן הסתם הצעות נוספות, אבל העיקר הוא למצוא את האיזון בין השמחה המסורתית של שמחת תורה לבין האבל הנדרש לציין את האסון הכבד של שמחת תורה תשפ״ד.
ויהי רצון לפני אבינו שבשמיים שביחד ננצח ושנחזיר את כל חטופינו הביתה במהרה בימינו.
** אכן, שני נוסחים מופיעים במאמר של לירון קשת, ״זכר חרבן ותקומה״ אצל הרב עידו פכטר, עורך, זיכרון ישראלי: הלכות, הצעות וביאור בעקבות מאורעות שבעה באוקטובר, הוצאת למעשה, 2024, עמ’ עמ’ 53-52 ויש טקס מלא ליזכור לזכר הנרצחים אצל הרב קרן ריס מדווד באתר של כנסת הרבנים rabbinicalassembly.org
