חודש אב, שבתות הנחמה, פעם ראשונה שאני באמריקה הלטינית, מבקרת את הרבנים והקהילות שלנו. קבלת שבת בקהילת עמיחי, והחזן שר:

בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות.
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות.
עוד תראה, עוד תראה
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה.

אני יושבת בתוך הקהל, ששר יחד עם החזן, והדמעות זולגות, איך אפשר לחשוב על השנה הבאה כשעדיין לא יצאנו משמחתו תורה? הימים עוברים, יצאנו להמון הפגנות וקראנו להחזיר את החטופים ע-כ-ש-י-ו! חגגנו כבר את כל שאר החגים, ועדיין מרגיש שאנחנו בשמחת תורה, 7 באוקטובר 2023.

כשעברנו את תשעה באב שאלתי את עצמי – איך אפשר לדבר על נחמה, כשעדיין יש חטופים שנמקים בעזה? כשהתחיל חודש אלול נזכרתי בשנים קודמות, איך החודש הזה היה זמן לסיכום, זמן למחשבה קדימה, זמן לתקווה. והשנה הזו הכול אחרת, וקשה להתמקד במחשבות של שנים קודמות.

קשה להסתכל קדימה.

ראש חודש אלול הגיע, ואיתו התחלנו להגיד את מזמור כז’ בתהילים. המזמור מזכיר לי שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו מתמודדים, כעם, עם תחושת חורבן בימינו אנו:

בִּקְרֹב עָלַי, מְרֵעִים–לֶאֱכֹל אֶת-בְּשָׂרִי
צָרַי וְאֹיְבַי לִי; הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:

תחושת החורבן וההצלה נראים במזמור כאירועים שרודפים אחד אחרי השני, הזיכרון ההיסטורי מספר לנו שכל פעם שהיה חורבן, לקח זמן לעם להתאושש. הזיכרון הראשון שלי הוא ממלחמת יום כיפור, שנחוותה על ידי המבוגרים כחורבן, שגם אחריה הגיעה התאוששות לעם ישראל, כעם.

המשך המזמור מזכיר לי איפה אפשר לחפש נחמה ותקווה:

שְׁמַע-ה׳ קוֹלִי אֶקְרָא; וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי.
לְךָ, אָמַר לִבִּי–בַּקְּשׁוּ פָנָי; אֶת-פָּנֶיךָ ה׳ אֲבַקֵּשׁ.
אַל-תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ, מִמֶּנִּי–אַל תַּט-בְּאַף, עַבְדֶּךָ:
עֶזְרָתִי הָיִיתָ; אַל-תִּטְּשֵׁנִי וְאַל-תַּעַזְבֵנִי, אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.

ואין הבטחה בפסוקים האלו, יש הצעה לדרך שצריך ללכת בה.

והתפילה – שמשתנה על פי עונות השנה, היא חלק מהדרך הזו. המסורת שבעדינות מזכירה לי שאפילו שאני לא מרגישה את התקווה עכשיו – היא איפשהו כאן, ואולי היא נוכחת כרגע, אבל אם נמשיך ללכת, נמשיך עם מחזור השנה, עם הסידור, עם התפילה – אולי נמצא אותה.

בכל רחבי העולם היהודי, ובתנועה שלנו, בכל הקהילות שביקרנו בהן השנה, התחילו לומר את מזמור כ״ז. רבנים מכל רחבי העולם מדברים אחד עם השני, בחרדת קודש, ומתכוננים לקראת הימים הנוראים של תשפ”ה.

לוּלֵא–הֶאֱמַנְתִּי, לִרְאוֹת בְּטוּב-ה׳ בְּאֶרֶץ חַיִּים.
קַוֵּה, אֶל-ה׳ חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-ה׳.

אני לומדת מתוך המזמור לחפש את התקווה, גם כשהיא נחבאת. למצוא רסיסים של נחמה. ואני מסתכלת מסביבי, ויש כל כך הרבה אנשים טובים, בישראל, בין הרבנים שלנו, ואני מתפללת שיבוא היום שבו נוכל לשבת על המרפסת, לספור את הציפורים הנודדות, ולהתכונן לשנה חדשה מלאים בתקווה.